לפעמים יש סיפורים שלא אנחנו בוחרות אותם, אלא הם בוחרים אותנו.
לפני כמעט שנה התחלתי לחקור רעיון שמשך אותי פנימה: את שבטי ישראל ואת היכולת שלהם לרפא. ראיתי פוסט של המורה שלי לפילוסופיה האינדיאנית, ומשפט קטן שם פשוט נגע בי. משהו בתוכי הרגיש שיש כאן מסע שמבקש ממני להיכנס אליו.
אבל תוך כדי החקירה גיליתי משהו מוזר. כשמדברים על שנים עשר השבטים, הקול הוא כמעט תמיד קול גברי. הרגשתי שחסר כאן משהו. חסר הקול הנשי.
שאלתי את ענבל, שהיא גם מורה רוחנית וגם משפחה שלי, שאלה פשוטה: מי האישה שקשורה לריפוי של עם ישראל? מי האישה שאמורה לעמוד לצד השבטים, לצד העם? ישבנו, חשבנו, ולא מצאנו תשובה חד משמעית. בסוף החלטנו פשוט להניח לזה.
עיניים כחולות נפקחות מבפנים
כמה שבועות אחר כך קרה משהו שלא ציפיתי לו בכלל. זה היה בחול המועד פסח, יצאתי לטיול עם נאיה בעגלה. שמיים כחולים, מזג אוויר נעים, יום רגיל של אמא עם תינוקת.
ופתאום קלטתי עיניים כחולות נפקחות מבפנים ומביטות בי. לא אדם אמיתי, אלא משהו בתוך התודעה שלי. שאלתי בלב: "מי את?" והמשכתי ללכת ברחוב כאילו הכל רגיל.
"אני ציפורה אשת משה, ואת קראת לי, אז באתי. הגיע הזמן שיכירו את הסיפור שלי. הגיע הזמן לתת לקול שלי מקום."ציפורה אשת משה
לא הצלחתי להוציא מילה. הלב שלי פעם בחוזקה, ואני ממשיכה ללכת. מאותו רגע ציפורה התחילה לבוא אליי.
שבעה שבועות, ארבע מאות עמודים
במשך שבעה שבועות היא ישבה איתי כל יום וסיפרה לי את הסיפור שלה, ואני כתבתי. כך נכתב ספר שלם. ארבע מאות עמודים על אישה שכמעט ולא מספרים עליה במקרא, ודווקא בגלל זה היא נושאת כל כך הרבה. אישה שעמדה לצד גדולה, והקול שלה לא קיבל מקום.
פעם שאלתי אותה מה זה אומר, להתחבר לשקט בזמן שכל העולם בחוץ רועש כל כך. היא הסתכלה בי במבט שכולו אור זהוב.
"להתחבר לשקט זה לא רק להיות בשקט. זה רגע להסכים להתמסר. וכשאנשים מוכנים להסתכל פנימה, מגיעה תנועה שמובילה לשינוי."ציפורה, מתוך השיחות
המסע הזה לימד אותי דרך אחרת להקשיב, קול אחר. וזה מה שאני מביאה איתי היום לכל פגישה ולכל סדנה.
